התרבותן ההולכת ומואצת של האופניים החשמליות בכבישי ארצנו (על פי ההערכות ב- 2013 לבדה נמכרות כ- 30,000 זוגות אופניים עם מנוע חשמלי) מחייבת את הרשויות למצוא פתרונות אשר יאפשרו לרוכבי אופניים אלה לנוע עליהם בבטחה ומבלי לסכן את הסביבה.
המדרכות "שייכות" להולכי הרגל (ומפגשים ביניהם לבין רוכבי אופניים חשמליות עלולים להיגמר לא טוב, ולא רק עלולים להיגמר לא טוב אלא אכן מתרחשות בפועל לא מעט תאונות, כך שתקנות התעבורה אוסרות על רוכבי האופניים הממונעות לדווש על מדרכות), הכבישים "שייכים" למכוניות (אמנם גם האופניים החשמליות מצוידות במנוע, ומהירותן מגיעה ל- 25 קמ"ש, אולם רוכבים רבים לא חשים בטוחים מספיק בכבישים) – והפיתרון האופטימלי הוא כמובן שבילי אופניים.
ואכן, ביותר ויותר ערים נסללים יותר ויותר שבילי אופניים, וזאת מתוך ההבנה שחשוב לעודד את הרכיבה על האופניים (החשמליות וה"רגילות" גם יחד) ואת הפיכתן לאלטרנטיבה של ממש לכלי רכב כבדים ומזהמים (מה גם שמצוקת החנייה המחריפה והפקקים שמאפיינים את התנועה בכבישים רבים מחייבים אף הם עידוד אלטרנטיבות).
שביל צמוד לכביש – שביל שהוא בגובה הכביש או בגובה המדרכה (או בגובה ייחודי לו) ואשר מופרד הן מתנועת המכוניות והן מתנועת הולכי הרגל על ידי תשתית פיזית וסימון בולט. בחלק מהמקרים ההפרדה בין הנתיבים המשמשים את המכוניות לבין השביל של האופניים היא על ידי מכוניות חונות.
נתיב אופניים – מצב בו אחד הנתיבים בכביש מוקדש לאופניים (כשאין הפרדה פיזית בינו לבין הנתיבים המיועדים למכוניות אלא רק באמצעות סימון – בדומה לרוב נתיבי התחבורה הציבורית הקיימים). בדנמרק, הולנד ומדינות אחרות ישנם נתיבים רבים שכאלה, ובפרט במקומות שבהם מהירות התנועה נמוכה יחסית ונפחה דליל (ככל שיש יותר תנועה והמהירות עולה היעדר ההפרדה הפיזית מסכן יותר את רוכבי האופניים ועל כן פתרון זה אינו מומלץ). במקרים מסוימים יותקנו בנתיבי המכוניות אמצעי מיתון מהירות על מנת להגביר את בטחונם של המדוושים.
שביל אופניים על המדרכה – מצב בו שביל האופניים הוא בגובה של המדרכה, וישנה הפרדה (באמצעות סימון ותמרור בולט) בין המדוושים לבין הולכי הרגל. חלק ניכר משדרות רוטשילד בתל אביב למשל הוא שביל אופניים שכזה. החיסרון העיקרי של פיתרון זה הוא החיכוך הגבוה יחסית בין רוכבי אופניים לבין הולכי רגל, עקב זליגה של הולכי הרגל לחלק של האופניים ולהיפך.
שביל מעורב – שביל על מדרכה ללא הפרדה בין הולכי רגל לבין רוכבים. עקב סכנת ההתנגשויות הפיתרון הזה כבר כמעט ולא נמצא בשימוש.
שבילי אופניים בשטח הפתוח – גם מחוץ לערים ישנם שבילי אופניים, המיועדים מטבעם בעיקר לטיולים ולרכיבה על אופניים כתחביב ספורטיבי. בדרך כלל שביל שכזה לא יהיה סלול (אלא דרך עפר כבושה) ועל מנת למנוע מתחים והתנגשויות יש לדאוג להפרדה בין הולכי רגל שמטיילים בחיק הטבע לבין רוכבי האופניים. דוגמאות מצוינות לכך הן שביל ת"א-י-ם שמתחיל בנמל תל אביב ומסתיים בגן החיות מלחה שבעיר הבירה (ושכמובן לא חובה לגמוא את כולו אלא אפשר ליהנות גם מחלקים ממנו) והשביל המעגלי שמקיף את פארק אילון קנדה.
מעבר לתרומתם של שבילי האופניים להפחתת הפקקים, הקלה על מצוקת החנייה ושיפור בריאות המשתמשים באופניים באופן יומיומי, מחקרים רבים גילו כי הוספת שבילי אופניים מחזקת את העסקים המקומיים.
ההיגיון מובן: בניגוד למכוניות שלא תמיד יכולות לרכוש בחנויות שבלב הערים הגדולות עקב הקושי למצוא חנייה והזמן הרב המתבזבז בשל כך (וכמובן חוסר האפשרות לעצור לרגע ולקנות את מה שצריכים, כשהדוגמה הטובה ביותר לכך היא רחוב אבן גבירול בתל אביב שלאורכו חנויות רבות ובעלי עסקים הזועמים על כך שמאז שניתנה עדיפות לתחבורה ציבורית היקף המסחר ברחוב צנח פלאים), רוכבי אופניים נהנים מגישה נוחה אל החנויות המקומיות – ובהתאם מבצעים בהן רכישות רבות. כך, לדוגמה, על פי מחקר שנערך בעיר ניו יורק בשנת 2013, הוספת שביל אופניים העלתה את היקף המכירות באותו רחוב בכ- 50% (!)
באופן כללי שבילי אופניים הם השקעה מתגמלת מאוד: מחקר שנערך באוניברסיטת אוקלנד (בביה"ס לבריאות הציבור) העריך את יחס התועלת מול העלות של שבילי אופניים ב- 10:1 עד 25:1 – כלומר כל דולר המושקע בשבילי אופניים מחזיר 10 עד 25 דולרים בזכות שיפור הבריאות של התושבים (גם מי שלא מדווש נהנה מהפחתת זיהום האוויר ופליטת הפחמן הדו חמצני), הפחתת ההוצאות על הדלק ושיפור הבטיחות בדרכים.